איזה כיף שהגיע סופ״ש

אני מתרגשת עם כולם, איזה כיף, 

יום חמישי הגיע אחרי שבוע כל כך מעייף,

אפשר בערב להנות ולא למהר להיכנס למיטה,

למשוך עוד קצת את הלילה כי מחר מנוחה,

אז אחרי כל המשחקים, הארוחות, המקלחות הסיפורים, הגיע הזמן והם נירדמים,

נשארנו לבד, סוף סוף מתיישבים, אוכלים טלויזיה ולרגע נחים, 

ואז אני קצת מתמתחת,

ולרגע על הספה מעט נמרחת, 

את עייני אני לאט עוצמת,  

ומבחינתי מסתיים היום ואני נעלמת.   

איזה כיף שהגיע סוף שבוע

אפשר לעצור, להפסיק לנוע,

כי ביום השבת תשבות מכל מלאכה

זהו יום חופש זהו יום מנוחה.

יום שישי 6:30 בבוקר,

מתעוררת לקול יללה,

שמחה שלפחות לא צריכה לקום לעבודה,

קמה, מנסה,

לתת בקבוק, לשים מוצץ,

גם הגדול קם, 

מוותרת, 

מתעוררת,

מתנחמת כי עולה בי מחשבה,

אולי נשב באיזה בית קפה ונרגע,

מכינה, מלבישה, אל הגן מביאה,

רצה קונה, סידורים משלימה, 

עוצרת בקופיקס חוטפת קפה,

לרגע נהנית מהיום היפה,

אך מיד מבינה שהזמן הוא קצוב, 

והביתה במהרה צריכה לזוז,

להכין ארוחה, לנקות פה ושם, 

כי עוד רגע והוא חוזר מהגן,

אוכלים ולנוח לא מצליחים

אז אוספים את עצמנו, נוסעים להורים,

אולי שם נתפוס איזה רגע של שקט,

כי מרוב עייפות כמעט מתעלפת,

חוזרים,

שוב אחרי הארוחות, מקלחות סיפורים, הגיע הזמן והם נירדמים,

זהו עכשיו המנוחה, על הספה נמרחים, טלוויזיה, נשנושים, מרגישים מותשים ובלי לחשוב הרבה למיטה נכנסים.

שבת בבוקר, אין כמו שבת, 

אולי היום בבוקר נישן קצת, 

6 בבוקר,  מתעוררת לא מיקיצה טבעית,  

6 בבוקר יום שבת!!! למה אני צריכה לקום? למה?

קמה, 

והיום מתגלגל בפעיליות מגוונות

שבעיקר מטרתן להשתיק יללות.  

איזה כיף שהגיע סוף שבוע

אפשר לעצור, להפסיק לנוע,

כי ביום השבת תשבות מכל מלאכה

זהו יום חופש זהו יום מנוחה.

וככה חולפים השבועות שלנו, 

אנחנו מחפשים את רגעי שקט, 

את החופש שבנו,

ולא מוצאים, הם אינם, 

לפחות לא כרגע.