שמחת חיים

לפעמים אני מרגישה כאילו אנחנו מסרסים לו את השמחה שבו.

מה הוא כל כך שמח?

אנחנו שואלים את עצמנו,

למה לא יכול לשבת בשקט ולהרגע קצת?

ואז מעירים ואפילו גוערים, 

ובכל פעם לוקחים ממנו 

עוד קצת שמחת חיים,

ובכל פעם דורשים ממנו להיות יותר מציאותי ובוגר,

ולהפסיק להתעכב ולהינות מכל אבן וגרגר,

ויותר למהר,

ויותר להבין שיש סדר יום

עם שעון מתקתק,

ומה פתאום אתה כל הזמן משתולל וצוחק?

ואנחנו...

איפה השמחת חיים שלנו? 

לאן היא נעלמה? 

פעם מזמן היא בטוח הייתה...