זאת היתה אשמתי, לא הסתרתי מספיק טוב
והוא גילה את זה,
הוא לקח את זה מאוד קשה,
ממש בכה עם דמעות ונזף בי,
אני בגדתי בו, באמון שלו.
עמדתי שם מבויישת, חסרת מילים ובכל זאת מנסה להסביר את עצמי, לתרץ.
זה לא כל כך עזר, הוא העמיד אותי במקום ולאחר שנרגע קצת הבטחתי שזה לא יקרה שוב.
הרגשתי מאוד רע עם עצמי, כמעט ובכיתי יחד איתו.
עכשיו צריך למצוא פתרון,
לחשוב מה עושים עם כל כך הרבה ציורים ועבודות שמביא בכל יום מהגן.
מה שבטוח,
לפח אני כבר לא מסוגלת לזרוק אותם!
* תומר הבן שלי שהיה בן 3, גילה ציורים שלו בפח
ובכה כל כך, ושאל מדוע זרקתי אותם? את ידעת שזה שלי!
זה היה אירוע כואב וקשה!! :(
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה