הלוואי והייתי יודעת מה הוא רוצה

החביתה על הקריספי פיתה שהכנתי מסתכלת עלי ואני עליה,

אני מחזיקה אותו על הידיים עם מוצץ,

בלי מוצץ, בכל תנוחה אפשרית, 

אבל הוא ממשיך בשלו, בוכה,

לא רגוע,

שולפת שוב את השד ומציעה לו,

אולי התחרט ובכל זאת רעב,

תחילה נראה שכן אבל אז מוציא ומתעצבן,

מסתכלת על הציפורנים שלי שאיבדו כל צורה, 
אולי כשירגע אחדש את הלק,

אופטימית אני,

הנה... נראה שנרגע, מתחיל להרדם,

עוד קצת ואניח אותו בעריסה,

זהו,

מוציאה הרבה אוויר עם אנחה של ניצחון, 
עכשיו אפשר לאכול בשקט, 
סוף סוף! 

בביס השני שומעת קולות, 

מנסה להתעלם, אולי זה יפסיק, 

זה מתגבר, מנסה לשים מוצץ,

לא עוזר, 

נותנת מהר עוד ביס מהחביתה 

והכל שוב מהתחלה,

הלוואי, הלוואי והייתי יודעת רק מה הוא רוצה...